8 דקות קריאה
כשאתם מגיעים ללאס וגאס, המבחר מסנוור. כל שלט ניאון צורח עליכם הבטחה למופע של פעם בחיים. אחרי אינספור התלבטויות, החלטנו לשים את הז'יטונים שלנו על Mad Apple של סירק דה סוליי. למה? כי הבטיחו לנו חוויה ניו יורקית, קצבית, נועזת – כאן, בליבה של וגאס. והם צדקו. אבל כמו בכל סיפור שההשראה שלו היא ניו יורק, לצד הרגעים הקסומים בטיים סקוור, היו גם כמה רגעים שבהם הרגשנו תקועים ברכבת התחתית בשעת העומס.
הרושם הראשוני: המסיבה מתחילה כבר בדלת
הכניסה לאולם במלון "New York-New York" בווגאס מכניסה אתכם לאווירה מיד. זה לא התיאטרון המפואר והקלאסי שאתם אולי מדמיינים. במקום זה, אתם נכנסים למה שמרגיש כמו מועדון אנדרגראונד תוסס בלב גריניץ' וילג'. בר ענק ופעיל מתפקד כבמה מרכזית עוד לפני תחילת המופע, הלהקה מנגנת ג'אז ופאנק, והאווירה כולה צעירה, רועשת ונטולת יומרות. זה הרגיש מרענן. אין פה את המסתורין והפנטזיה של מופעי סירק דה סוליי אחרים – יש פה אנרגיה אורבנית, בועטת, כזו שאומרת "ברוכים הבאים לניו יורק. תתכוננו להכול".
הלב הפועם של המופע: אתלטיקה על-אנושית
כשהאורות כבים והמופע מתחיל, אתם מבינים לאן הלך הכסף. הבמה מתעוררת לחיים עם קצב מסחרר, והדבר הראשון שהיכה בנו היה הרמה הפיזית הבלתי נתפסת של האמנים. זה לא סתם "יפה" או "מרשים", זה על-אנושי.
נדמה היה שכל משתתף על הבמה הוא אתלט אולימפי בדימוס שהחליט שקריירה בקרקס תהיה אתגר נחמד אחרי שזכה בכמה מדליות. הכוח, הגמישות והדיוק שלהם היו פשוט מעולם אחר.
תחשבו על הרגעים האלה בספורט שגורמים לכם לקפוץ מהכיסא. זה מה שקורה כאן, כל עשר דקות. ראינו אקרובטים מבצעים סלטות אחוריות על גבי מונית ניו יורקית נוסעת, קופצים לגבהים לא הגיוניים ומסתנכרנים בדיוק של אלפית השנייה. ראינו אקט שלם על חבל רפוי בגובה רב, שבו האמן לא רק הלך, אלא רקד, קפץ ועשה פעלולים שהיו גורמים לכל אחד אחר צמרמורת רק מלחשוב עליהם. זה המקום שבו אתם מבינים שהאנשים האלה חיים ונושמים את הגבול הדק שבין אמנות לסכנת חיים.
אחד הקטעים העוצמתיים ביותר היה מופע הריקוד האווירי. בלרינות ומתעמלות, תלויות על חבלים וחישוקים, ריחפו מעל הבמה וביצעו פעלולים שסותרים את חוקי הפיזיקה. זה לא היה רק מפגן יכולת, זו הייתה שירה בתנועה. התיאום ביניהן, החן והעוצמה היו מהפנטים.
לרגע אחד, כל הקהל באולם עצר את נשימתו. ראיתם את זה על הפנים של כולם מסביב, המבט הזה של "איך זה אפשרי בכלל?". הרגעים האלה הם הסיבה שבגללה הולכים למופע של סירק דה סוליי, והם סופקו כאן ובגדול.
כשהסאונד של התפוח הגדול מגיע לבמות הענק של וגאס
בניגוד למופעים אחרים של סירק דה סוליי, שבהם המוזיקה היא לרוב פסקול מיסטי, כאן המוזיקה היא דמות ראשית. להקה חיה, שממוקמת על הבמה ונראית לעין כל המופע, מנגנת בלי הפסקה קלאסיקות נשמה, פאנק, והיפ-הופ שמזוהות עם ניו יורק. האנרגיה שלהם מדבקת והם אלה שקובעים את הדופק של המופע.
הזמרים, בעלי קולות נדירים, לא רק שרים – הם נותנים שואו, מתקשרים עם הקהל ועם האקרובטים, והופכים את כל החוויה למסיבה אחת גדולה.
הבחירה הזו בסגנון מוזיקלי כל כך מוכר וקצבי היא החלטה גאונית. היא הופכת את המופע לנגיש ומלהיב יותר. אתם לא צריכים לפענח עולם פנטזיה חדש – אתם פשוט נסחפים לקצב המוכר של עיר שלא עוצרת לרגע. השילוב של ביצועים ווקאליים חיים עם פירוטכניקה של אש, עשן וקונפטי, יוצר סצנות בלתי נשכחות שהן חגיגה לכל החושים. אם אתם מתכננים את הטיול הגדול בלאס וגאס, ומוזיקה חיה היא משהו שמדבר אליכם, המופע הזה מקבל נקודות זכות רבות.
רגעי השפל: הביסים התפלים בתפוח
אבל, וכאן מגיע אבל גדול, המופע הזה הוא כמו רכבת הרים. אחרי כל עלייה מסחררת, הגיעה ירידה חדה במומנטום. היו כמה קטעי מעבר שהרגישו לנו ארוכים, משעממים ופשוט מיותרים. הרגשנו שהם קוטעים את הרצף המדהים של האקטים הגדולים, במקום לחבר ביניהם בצורה חלקה.
הנקודה הכי חלשה עבורנו הייתה קטע הסטנד-אפ. המנחה, שהוא קומיקאי במקצועו, נתן מונולוג ארוך. אנחנו מניחים שההומור, שהיה מאוד אמריקאי וניו-יורקי, עבד על הקהל המקומי שצחק בקול. אבל עבורנו, כתיירים מישראל, הבדיחות פשוט לא עבדו.
זה הרגיש כמו להיות במסיבה שבה אתם לא מכירים אף אחד והבדיחות הפנימיות רצות מעל הראש שלכם. הקטע היה ארוך מדי, שבר את הקצב לחלוטין, וגרם לנו להסתכל בשעון ולשאול את עצמנו, "זה רק אנחנו?".
קטע נוסף שפגע בזרימה היה של "איש גומי". אין ספק, היכולות של הבחור היו מדהימות והגמישות שלו לא אנושית. אבל אחרי שתי דקות של התפעלות, זה פשוט הפך להיות ארוך ומונוטוני. זה היה מרשים טכנית, אבל חסר את הריגוש והדרמה של האקטים האחרים. זה הרגיש כמו קטע שנועד למלא זמן, ולא כחלק מהותי מהסיפור.
הכוכב הנוסף במופע: הקהל והאינטראקציה
נקודה חשובה נוספת שמבדלת את "Mad Apple" היא היחס לקהל. ברוב המופעים הגדולים בווגאס, הקהל הוא צופה פסיבי שיושב בחושך. כאן, האווירה שונה לחלוטין. המופע שובר את "הקיר הרביעי" מהרגע הראשון. עוד לפני שהמופע הרשמי מתחיל, בזמן שאנשים תופסים את מקומותיהם, אמנים מסתובבים בין הכיסאות, קוסמים עושים קסמי קלוז-אפ, והבר על הבמה פתוח ומזמין. התחושה היא של מסיבה שהתחילה עוד לפני המנה העיקרית.
האינטראקציה הזו ממשיכה לאורך כל הערב. וכאן חשוב להדגיש: להבדיל מקטע הסטנד-אפ הארוך שפחות התחברנו לתוכן שלו, עצם שיטת האינטראקציה הרגעית והמאולתרת עם הקהל היא דווקא מה שהופך את המופע לחי ונושם. המנחה, שהוא גם הקומיקאי הראשי, לא רק מדבר אל הקהל, אלא מדבר איתו. הוא מנהל שיחות קצרות עם אנשים בשורות הראשונות, מאלתר בדיחות על סמך התגובות שלהם, ולפעמים אפילו מעלה אותם לבמה.
זה יוצר תחושה של חוויה ייחודית וחד-פעמית, כי כל ערב מקבל גוון קצת שונה בזכות הקהל שנוכח בו. זה הופך את המופע להרבה יותר חי, דינמי ובלתי צפוי. למי שאוהב להרגיש חלק מההתרחשות, זהו יתרון עצום. למי שמעדיף לצפות בשקט ובלי שיפריעו לו, זה עלול להרגיש מעט פולשני.
אז למי המופע הזה מתאים?
Mad Apple הוא לא מופע קלאסי של סירק דה סוליי. אם אתם מחפשים עולמות פנטזיה קסומים וסיפור מסגרת עדין, זה לא המקום. המופע הזה הוא חצוף, רועש, מצחיק לפרקים אך מעל הכל – הוא חוויה של קצוות – רגעים מבריקים לצד נפילות תמוהות. בכך הוא משקף היטב את האופי של וגאס עצמה, עיר שבה ההיצע נע בין קיצוניות אחת לאחרת
הוא מושלם למי שמחפש ערב של בידור קצבי, כמעט כמו מסיבה. אם אתם אוהבים מוזיקה חיה, ריקודים, ואקרובטיקה ברמה הגבוהה ביותר בעולם – אתם תהנו מהשיאים שלו בטירוף. האקטים הגדולים לבדם שווים את מחיר הכרטיס, והם באמת משהו שלא רואים כל יום.
עם זאת, אתם צריכים לבוא עם סבלנות לקטעי המעבר. תהיו מוכנים לכך שיהיו רגעים שבהם האנרגיה תרד. אם אתם חסרי סבלנות או מחפשים חוויה מהודקת ומושלמת מתחילתה ועד סופה, אולי תצאו מעט מאוכזבים מהחלקים החלשים.
בשורה התחתונה, החוויה שלנו הייתה חיובית מאוד. הרגעים הגדולים היו כל כך מרהיבים, שהם הצליחו לחפות על הרגעים המתים. זהו מופע שהוא מחווה ראויה לאנרגיה הכאוטית והגאונית של ניו יורק.
לכו על התפוח המשוגע הזה, רק תהיו מוכנים לכמה ביסים תפלים בדרך.
כתבות נוספות
